אז..היי^^
אין לי שמץ של מושג למה קראתי לבלוג "החיים על פי רייצ'ל",כי האמת,אינלי מושג על מה אני אכתוב..ישלי סיפור אחד (יותר נכון פרק אחד בערך) שכתבי מאוחר בלילה.
זה פשוט צף לי במוח...אני מקווה שאנשים יקראו ויגיבו וכמובן שיאהבו מה שכתבתי:)
ועוד משהו,אין לי עברית על המחשב אז...יכול להיות שייקח לי זמן לרשום המשך (את כל זה רשמתי בגוגל טרנסלייטר XD)
Enjoy ^^
________________
היא תמיד ידעה...
עוד לפני שחלמה את החלום הזה...
היא תמיד ידעה שיש בא משהו מוזר...משהו שהיא לא ידע בידיוק מהוא....משהו שהיא קיוותה שיתן לה משמעות...
תמיד ידעה...ואתמול היא גילתה,שבעצם היא לא חלמה...
בחייה,תמיד הייתה הילדה שכולם רדפו אחריה,קראו לה מושלמת...הבנות היו רבות ביניהן רק כדי לשבת לידה, והבנים היו רבים רק כדי לדבר איתה.הבנות תמיד היו שואלות,איך זה ששצבע שערה דומה לגוון החיטה הבהיר,והבנים היו שואלים איך עיניה כחולות כמי האוקיאנוס השקט.כולם כל כך העריצו אותה,התייחסו אליה כאל מין פלא אנושי,אהבו אותה ותמיד חשקו להיות בחברתה,אך היא בחיים לא הרגישה עם זה בנוח...
בשבילה,הדבר הכי נוח הייה פשוט להיעלם.להיות באיזו פינה מבודדת,לצייר,לשמוע מוזיקה,ואפילו לחשוב,כי תמיד רצתה להיות לבד.היא לה נהנתה מזה שאנשים היו מקיפים אותה,ורבים עליה,ומתווכחים מי ישב איתה,או מי יביא לה עיפרון כאשר חסר לה.ההמולה הזאת סביבה נראתה מגוחכת,עוד מגיל צעיר.אפילו עכשיו,כשהיא כבר בת חמש עשרה,ההמולה סביבה מביאה לה אי נוחות,ומוציעה אותה מריכוז...היא בן אדם רגוע שצריך לשבת בצד ולהתרכז.כרגע,היא ישבה במסדרון ריק במבנה המדעים של בית הספר.הייה לה כרגע מבחן בצרפתית,והוא עבר מצוין.
היא הייתה במצברוח מרומם,כזה שכבר לא הייה לה מזמן.היא סופסוף מצעה זמן להיות לבד,ולצייר קצת.היא התיישבה על הרצפה,נשענה על הקיר והוציאה את המחברת הראשונה שראתה,שלפה עט והחלה לצייר.היא הרגישה מאוד עייפה,כיוון שישנה אתמול מאט בגלל ההכנה למבחן.
היא השעינה ראשה אחורה על הקיר,ונרדמה...
שלג,זה הדבר הראשון שהיא ראתה.המון שלג לבנבן.היא לא ידעה בדיוק איפה היא, אך זה נראה שהיא באמצע יער מושלג.היא קמה מהאדמה והתחילה ללכת.
"זה נראה אמיתי"היא אמרה לעצמה.היא התקדמה במעלה השביל.העצים היו מאוד צפופים,והקשו עליה את ההליכה.היא נאלצה לפלס דרכה בשלג,ובין הענפים הנמוכים.היער הזה נראה לה מוזר,יותר מידי אמיתי,והייה בו משהו מפחיד ובכל זאת מרתק. היא המשיכה ללכת כשפתאום,היא שמעה קול פסיאות כבדות מאחוריה,מתקדמות לעברה במהירות.היא התחילה לרוץ.היא פחדה יותר מידי בשביל להסתובב ולראות מי זה,היא פשוט ברחה.היא שמעה את הקול מתקרב אליה,והיא נתקלה באבן ומעדה.כאב חד כסכין פילח את פרק ידה.היא שמעה את הקול מתקרב,נוחת לצידה.היא הרגישה את ידו על כתפה,פנתה להתובב אליו,ו -
"אירוין*,אירוין,תתעוררי!"
היא פקחה את עיניה וראתה את חברתה,ליאנה,שנראתה ממש מודאגת.
"מה קרה?" היא שאלה אותה."למה את נראת כל כך מודאגת,רק נרדמתי!" אמרה והזדקפה במקומה.היא הרגישה כאב בפרק כף יד ימין,והיא ראתה ששרוולה מוכתם בדם."את מדממת!" נבהלה ליאנה."בטח נישרטתי בזמן שנימנמתי" אמרה לה.אך היא ידעה בעצם שזה לא כך.כל היום חשבה על חלומה המוזר,המשונה,ועל השריטה.לא יכול להיות שהיא נשרטה גם בחלום,וגם במציאות.לא!היא בטח חלמה על השריטה בגלל שנשרטה מהמחברת כי זה לא יתכן...זה פשוט לא יתכן...
כשהגיע סוף היום,היא הלכה הבייתה לבד.לליאנה הייה שיעור כינור,אז היא לא יכלה לבוא איתה לחוף.היא הייתה צריכה ללכת למסעדה שאמה מנהלת.
אמה,מרין,תמיד הייתה עסוקה במסעדה אחרי השעה אחת,כי אז היי מתחילה שעת העומס.
לאמה תמיד הייתה חיבה עמוקה לבישול,והיא מעוד אהבה את הים,כי לדעתה הים והמים מסמלים שמחה וחיים.לכן,היא החליטה לפתוח את המסעדה מול חוף הים, והיא קראה לה "מסעדת אקווה-מרין".היא, אירוין והכלב שלהם אוליבר, גרו בבית חוף לא רחוק מהמסעדה.אירוין אהבה את הים מאוד,והייתה מבלה המון בשחיה ובגלישה.היא אהבה לחיות כאן,אבל הכל נראה לה חסר חיים פתאום.ריק וחסר משמעות.היא הגיע לחוף והחליטה להתעקב קצת לפני שנכנסה למסעדה.היא התיישבה על שפת הים וניסתה להירגע.הים הייה כל כך כחול,ויפייפה היום,יפה מהרגיל...
"אממ היי, את יכולה לעזור לי?" היא שמעה קול מאחוריה.
היא הסתובבה וראתה את דבר שגרם לה להחסיר פעימה.
או שאולי כדאי לומר מישהו.הוא הייה גבוה,עם שיער שחור-כחלחל,ועיניים ירוקות בהירות שזהרו בחוזקה כיאילו ממרחקים...
"כ..כן?" היא גימגמה.היא הרגישה את לחייה בוערות ומסמיקות והרגישה מובכת וקיוותה שלא שם לב לזה.
"אני מחפש את המסעדה 'אקווה מרין' ,אולי את יודעת איפה זה?"הוא קרא מתוך פיסת דף.
"ברור שאני יודעת! אמא שלי היא המנהלת.בוא נלך ביחד,אני גם ככה הולכת לשם!",היא אמרה בהתלהבות יתר,והרגישה את לחייה מסמיקות עוד יותר.
"מעולה! איך קוראים לך?" הוא שאל בסקרנות. "אירוין ג'נסן,ולך?" שאלה בחיוך.
"ג'ס פרינס" הוא ענה. "ג'ס הנסיך?," היא ציחקקה.
"האם יחפוץ ליבך לצאת לאת למסה קסום עם הנסיך?" הדבדח והחווה בידו קדימה. "בעונג,הנסיך ג'ס." שניהם ציחקקו אך רק היא ידעה שהם יוצאים למסע שישנה את חייהם...
________________
*השם 'אירוין',נכתב Eirwyn באנגלית,אז לא ממש ידעתי איך לכתוב את זה בעברית. הצעות ממישהו?XD
________________
טוב,זה בעצם הסוף של הפרק הראשון...תגיבו,שתפו והכלD:
Chao<3
